החלטה בתיק ע"מ 2279/13

ההגנה הגישה ערר על ההחלטה לעצור את העוררת עד לתום ההליכים נגדה. ההגנה אינה חולקת על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת כתב האישום, אך טענה כי ניתן היה להסתפק בחלופת מעצר ולהימנע ממעצר עד תום ההליכים.

האישומים

כתב האישום מייחס לעוררת 5 פרטי אישום של הכנסת כספי אויב לאזור ועוד פרט אחד של ניסיון לעשות זאת. לפי כתב האישום, פעילה של אגודת "אל נור" מעזה פנתה אל העוררת בספטמבר 2012 והציעה לה תמיכה כספית. לאחר שהעוררת הסכימה לכך, יצר עמה קשר אדם בשם "פורסאן" והתחייב להעביר אליה כספים באמצעות קרוב משפחתה הגר בירדן. העוררת יצאה לירדן אך לא קיבלה את  הכסף. לאחר זמן מה העביר פורסאן סכום של 16,000 ש"ח לידי העוררת, באמצעות דודה.

בחודש פברואר 2013 יצרה העוררת קשר עם אגודת "אל נור" בבקשה לסייע לה כספית להמשיך בלימודיה האקדמיים. העוררת קיבלה לידיה, באמצעות שליחה, סכום של 3,000 ש"ח. בחודש אפריל או מאי 2013 יצר פורסאן קשר עם העוררת, ובאמצעות שליחה העביר לידיה סכום של 5,000 ש"ח. בחודש ספטמבר 2013 קיבלה העוררת לידיה באותה דרך סך של 3,000 ש"ח. באותו מעמד קיבלה העוררת גם כרטיס חיוג ובו 500 ש"ח וסמוך לאחר מכן קיבלה עוד 300 ש"ח.

בחודש ספטמבר 2013 סייעה העוררת לדודה ג'מאל להעביר בקשה לאגודת "אל נור" כדי לממן את הלימודים של בנו של ג'מאל.

החלטת בית המשפט קמא

בגין אישומים אלה הורה בית המשפט קמא על מעצרה של העוררת עד תום ההליכים נגדה. כב' השופט יריב נבון ציין בהחלטתו, כי התלבט אם לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר במקרה זה, בייחוד לאור עברה הנקי של העוררת והעובדה ש" לא קיימת ראיה לפיה עשתה הנאשמת שימוש בכספים שלא למטרות אישיות-כלכליות." בסופו של דבר החליט בית המשפט כי " קשריה של הנאשמת לפעילי חמאס, לרבות קשריה המשפחתיים, היכרותה עם פעילים אחרים ותמיכתה הגלויה בארגון זה מקימים חשש ששחרורה יוביל לחידוש והרחבת פעילותה גם לפעילות העלולה לסכן את ביטחון האזור". עוד קבע, כי יש עילת מעצר נוספת של חשש להימלטות מן הדין, נוכח גרסתה המתפתחת בחקירה והסיוע לו היא זוכה מפעילי חמאס במקום מגוריה. בשל שני אלה כתב השופט קמא כי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר והורה על מעצרה של העוררת עד תום ההליכים.

על החלטה זו הוגש ערר ההגנה.

טיעוני הצדדים בערר

כאמור, ההגנה לא חלקה על קיומן של ראיות לכאורה אלא רק על הקביעה כי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. לטענת הסנגור המלומד, העוררת כלל לא ידעה בתחילה כי מדובר בכספי חמאס ורק לאחר קבלת הכסף הראשונה הבינה זאת. הכסף ניתן לעוררת כתמיכה משום שאביה נהרג בשנת 1996 מידי הרשות הפלסטינית, והיא המפרנסת היחידה של משפחתה. הסכומים שקיבלה לא היו גדולים במיוחד, והעוררת השתמשה בכסף לצרכים פרטיים ולא לקידום מטרות החמאס, לכן אין לראותה כפעילה מסוכנת. העזרה לדוד ניתנה לו כקרוב משפחה ולא מתוך רצון לעזור לארגון חמאס. העוררת אינה תומכת בכל עמדותיו של ארגון החמאס. הסנגור הציג תקדים מ-ע"מ 1804/12 אימן ג'ומעה שבו שוחרר ממעצר נאשם בקבלת כספים מארגון החמאס במספר הזדמנויות. כך היה גם בע"מ 2515/10 עזאת נתשה ו- ע"מ 1318/12 עלאא אבו אלרוב. הסנגור הציג חלופות למעצר בדמות מעצר בית מלא ומניעת קשר עם פעילים.

התובע המלומד ביקש לדחות את הערר וטען כי קמה עילת מעצר של מסוכנות, ולא ניתן לענות עליה בחלופת מעצר. לטענת התובע, מקרים שבהם מקבלי כספים מחמאס שוחררו ממעצר נגעו לנאשמים שקיבלו סכומים קטנים יותר, בתדירות נמוכה וללא מגע רציף עם פעילי חמאס. לא זה המקרה של העוררת.

העוררת מסוכנת בשל שלושה גורמים שאפיינו את יחסיה עם חמאס: התלות שנוצרה בגורמי חמאס, תחושת מחויבות להם והזדהות עם מטרותיהם. צרכיה המשפחתיים והאקדמיים של העוררת הפכו אותה לתלויה בתשלומים מחמאס, והללו יצרו תלות ומחויבות לסייע לארגון לכשתתבקש לעשות זאת.

התובע הזכיר גם כי האנשים שעמם עמדה העוררת בקשר היו פעילי חמאס בעלי עבר מכביד ביותר - האחד ריצה 10 שנות מאסר והשני שוחרר ב"עסקת שליט". התובע דחה את חלופות המעצר שהציעה ההגנה וטען כי לא די בהן.

דיון והכרעה

פסיקת בית המשפט הזה הבחינה בין נאשמים שקיבלו לידיהם מארגוני טרור כסף לצרכים פרטיים ואישיים או כפיצוי על מאסר קודם, לבין נאשמים שקיבלו כסף לשם העברתו לאחרים או למימון פעילויות אסורות. במקרים הראשונים הייתה נכונות להכיר בכך שנשקף מן הנאשמים סיכון מתון, שמאפשר להסתפק בחלופות מעצר (וראה לעניין זה הפסיקה שהוזכרה בטיעוני הסנגור). במקרים מן הסוג השני נקבע לא אחת כי לא ניתן להסתפק בכך, ויש לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים נגדם (ע"מ 3040/07 טארק נתשה; ע"מ 2468/11 ).

ארגוני הטרור אינם מעבירים כספים לאנשים לחינם, כשם שאינם מקימים ארגוני צדקה רק לשם שמיים, ואינם תומכים בארגוני סטודנטים רק כדי לקדם את המחקר האקדמי התיאורטי. ארגוני הטרור משקיעים משאבים גדולים מאד, בכסף ובמחשבה על דרכי פעולה מתוחכמות - כדי ליצור תשתית חברתית רחבה, שממנה יבואו הפעילים העתידיים ותבוא התמיכה הציבורית בפעילותם. (ראה גם ע"מ 1466/12 אמין אבו סעדה) מתן פיצוי לאסירים לשעבר, הקמת מסגרות חינוך לילדים, תמיכה בסטודנטים ובארגוניהם, תשלומים לנזקקים - כל אלה נועדו ליצור לארגוני הטרור תדמית חיובית בקרב האוכלוסייה ואף מחויבות בקרב מקבלי הסיוע לפעול עבור הארגון בבוא יום פקודה.

לכן, אני מקבל את טענתה של התביעה, כי כאשר אדם נאשם בקבלת כספי טרור לשימושו האישי, אין די בכך כדי לקבוע א-פריורי שהסיכון הנשקף ממנו נמוך. מה שצריך להכריע בשאלת הסיכון הוא מידת המחויבות שנוצרה בקרבו של מקבל הכסף, לפעול עבור מי שנתן לו אותו. לכן, לא גודל הסכום ולא השימוש האישי שנעשה בו יכריעו; חשובה מהם השאלה, אם אופי התמיכה שקיבל הנאשם יצר סיכון כי מקבל הכסף כבר נתון להשפעתו של ארגון הטרור במידה כזו, שיהיה מוכן לפעול עבורו אם ישוחרר במהלך משפטו.

מי שקיבל כסף כפיצוי על מאסר שכבר ריצה - לא בהכרח נוצרה בו מחויבות לפעול עבור הארגון גם בעתיד, ועל כן מוצדק לראותו כמסוכן פחות ממי שעדיין לא "הצדיק" את הכסף שקיבל. גם מי שקיבל סכומי כסף קטנים במשך זמן קצר - ייתכן שעדיין לא נוצרה בקרבו המחויבות לסייע לארגון הטרור. במקרים כאלה אכן ראתה הפסיקה אפשרות להסתפק בחלופת מעצר.

לעומת זאת, מי שקיבל סכומי כסף גדולים, או מי שמקבל תשלומים רצופים מארגון טרור והפך תלוי בהם, מי שקיבל תמיכה כספית בתקופות קשות לו ולמשפחתו ומי שהיה מודע למאמצים שעשה הארגון כדי לסייע לו (למשל, בהכנסת כספים מחוץ לאזור בדרכים מתוחכמות) - ייתכן שהמחויבות שנוצרה בקרבו לתת לארגון הטרור תמורה נאותה למה שעשה עבורו - תהפוך את מקבל הכסף למסוכן, במידה שתצדיק מעצר עד תום ההליכים.